סיפור

איש עסקים אמריקני עמד על המזח בכפר מקסיקני בחוף הים.
במקום עגנה סירה קטנה ובה דייג. בתוך הסירה היו כמה דגי טונה גדולים. האמריקני שיבח את המקסיקני על איכות הדייג, ושאל כמה זמן נדרש לו לדוג אותם. המקסיקני ענה, "זמן קצר." האמריקני שאל מדוע הוא אינו נשאר בים זמן רב יותר, כדי לעלות דגים נוספים בחכתו. המקסיקני השיב שהוא העלה מספיק כדי לכלכל את צרכיה המיידיים של משפחתו. בתגובה שאל האמריקני, "אבל מה אתה עושה בשארית זמנך?" המקסיקני ענה, "אני קם מאוחר, יוצא קצת לדוג, משחק עם ילדי, נח בצהריים עם אישתי, מריה, ומטייל מידי ערב לכפר, שם אני לוגם יין ומנגן בגיטרה עם ידידי.
יש לי חיים מלאים ופעילים, אדוני." האמריקני ענה בהבעת לעג, " אני מוסמך הרווארד במנהל עסקים, ויכול לעזור לך. עליך להשקיע זמן רב יותר בדייג, וברווחים לקנות סירה גדולה יותר. ברווחים מהסירה הגדולה תוכל לקנות כמה סירות. בסופו של דבר יהיה לך צי של סירות. במקום למכור את שללך למתווך, תוכל למכור אותו ישירות למעבד הדגים, ובסופו של דבר תוכל לפתוח מפעל שימורים משלך. כך תשלוט במוצר, בעיבוד ובשיווק. יהיה עליך לעזוב את כפר הדייגים הקטן הזה ולעבור למקסיקו סיטי, ומשם ללוס אנג'לס, ובסופו של דבר לניו יורק, ושם תנהל את העסק המתרחב."
הדייג המקסיקני שאל, " אבל אדוני, כמה זמן כל זה יארך?"
על כך השיב האמריקני, "חמש עשרה עד 20 שנה."
"ומה אז, אדוני?" צחק האמריקני ואמר, שזה החלק הטוב ביותר. "בבוא הרגע הנכון תמכור את מניות החברה שלך לציבור ותתעשר עושר רב. תרוויח מיליונים."
"מיליונים, אדוני? ומה אז?"
אמר האמריקני, "אז תוכל לפרוש. תעבור לכפר דייגים קטן על החוף, ושם תוכל לקום מאוחר לעסוק מעט בדייג, לשחק עם ילדיך, לנוח בצהריים עם אישתך, ובערבים לטייל לכפר, ללגום שם יין ולנגן בגיטרה עם ידידך."




סיפור

ניה-צ'ואה שאל את ונג-ני: "האם אתה יודע מה מאחד את כל הדברים?,
ונג-ני אמר: "כיצד אני יכול לדעת זאת?"
ניה-צ'ואה: "האם אתה יודע שאינך יודע?"
כיצד אני יכול לדעת זאת?"
"אם כך, האם אי אפשר לדעת דבר?"
"כיצד אני יכול לדעת זאת? הנה אומר לך משהו. כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאני יודע, אינני למעשה לא יודע? כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאינני יודע, אינני למעשה יודע? הנה אנסה ואשאל אותך משהו. כשאדם ישן במקום רטוב, מותניו כואבות והוא ילקה בשיתוק. אך מה על צלופח? כשאדם שוכן על עץ, חיל ורעדה יאחזו בו. אך מה על קוף? איזה מן השלושה יודע את המקום הנכון לגור בו? אדם אוכל בשר פרה ובשר חזיר, צבי אוכל עשב, בשר הנחש ערב לחיכו של מרבה הרגליים, נך ועורב אוהבים את בשר העכבר. איזה מהם יודע את הטעם הנכון? קופים מזדווגים עם קופים, צבאים מתרועעים עם צבאים: דגים משתעשעים עם דגים. צאו צ'יאנג והגבירה לי נחשבו ליפות בנשים. אבל לו דג ראה אותן היה נס במרוצה. איזה מהם יודע מהו ביופי המוחלט? כך אני רואה את הדברים. העקרונות של חסד וחובה, של אמת ושקר, מבולבלים ומסובכים ללא תקנה. איך, איפוא, יכול אני לעשות אבחנות מעין אלו?"




ראיון עם אלוהים

חלמתי שזכיתי לראיון עם אלוהים
'גש הלום' אמר האל 'רצית לראיין אותי?'
'אם יש לך זמן' אמרתי...
אלוהים חייך ואמר 'הזמן שלי נצחי ומספיק לעשיית כל דבר...שאל בני'
'מה הכי מפתיע אותך בקשר למין האנושי' שאלתי.
ענה אלוהים: 'שהם משתעממים מלהיות ילדים וממהרים להתבגר ואז משתוקקים לשוב ולביות ילדים. שהם מאבדים את בריאותם בכדי לצבור כסף, ומאבדים את כספם כדי לשקם את בריאותם. שהם חיים בהרהורים כלפי העתיד, מתרפקים על זכרונות העבר ושוכחים להנות מן ההווה, כך שאינם חיים לא בהווה ולא בעתיד.
שהם חיים כאילו שלעולם לא ימותו ומתים כאילו שמעולם לא חיו..."

אלוהים חפן את ידי בידו והיינו שקטים זמן מה...
ואז שאלתי את שאלתי השנייה ' כהורה אילו שעורים היית רוצה, שילדיך ילמדו?'
אלוהים ענה בחיוך: 'ללמוד שהם אינם יכולים לגרום לאף אחד לאהוב אותם אך ביכולתם לאפשר לעצמם להיות נאהבים.
ללמוד שהערך הרב ביותר אינו טמון במה שיש להם בחיים אלא במי שיש להם בחיים.
ללמוד שלא רצוי להשוות עצמם לאחרים, אלא להיות נאמנים לעצמם.
ללמוד שאדם עשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שזקוק להכי מעט.
ללמוד שזה לוקח כמה שניות לפצוע אדם אהוב פצעים עמוקים והרבה שנים לרפאם'
ללמוד לסלוח על ידי תרגול סלחנות.
ללמוד שיש אנשים שאוהבים אותך מאוד אך אינם יודעים להביע זאת או להראות את רגשותיהם.
ללמוד שכסף יכול לקנות הכל מלבד אושר.
ללמוד ששני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות דברים שונים באופן מוחלט.
ללמוד שערכם של החיים נובע לא מאורכם כי אם משיעור הטוב הכלול בהם.
ללמוד שלא תמיד מספיק שאחרים יסלחו לך, עליך גם לסלוח לעצמך.
ללמוד שאם אתה רוצה להיות אדם טוב, האמן תחילה כי רע הינך.
ישבתי שם עוד זמן מה ונהנתי מהרגע הקסום שנפל בחלקי.
הודיתי לאלוהים על הזמן שהקדיש לי ועל כל מה שעשה עבורי ועבור משפחתי. והוא ענה: 'בבקשה, אני נמצא כאן עשרים וארבע שעות ביממה כל מה שעליך לעשות הוא לקרוא לי ואני אענה'.
לבסוף הוא לא שכח לציין כי : 'אנשים ישכחו מה שאמרת,
אנשים ישכחו מה שעשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו מה שגרמת להם להרגיש'.
(מקור אנונימי, מאנגלית)

האמת שמאחורי האמת

היה היה איש שדרכו צלחה בחיים וכל מה שעשה על יפה. היו לו אשה טובה ויפה, משפחה אוהבת, מקצוע מכובד, פרנסה בשפע ופירסום ותהילה, אך הוא לא היה מאושר.
'אני רוצה לדעת את האמת', אמר לאשתו.
'אם כך, צא לחפש אותה', השיבה לו. הפקיד האיש את הבית והמשפחה בידי אשתו ויצא לדרך לבקש את האמת.
חיפש אותה בהרים ובעמקים, בגבעות ובערבות, ברמה ובמישור, שאל עליה בכפרים קטנים ובערים גדולות, תר אחריה ביערות ולאורך החופים. ביקש אותה במדבריות הצחיחים ובנאות דשא מוריקים, חיפש אותה ימים ושבועות, חודשים ושנים.
יום אחד בפסגת הר גבוה, במערה קטנה, מצא אותה.
היתה זאת אשה זנה וקמוטה, שן בודדת בפיה וכל גופה כחוש ושפוף. שערותיה הארוכות היו כקש יבש, עורה כמגילת קלף מיובשת וכל כולה עשלד מהלך. אולם בשעה שאותתה לו להתקרב היה קולה ערב ומתנגן, רך וענוג, חם וכובש את הלב. רק אז הכיר כי מצא את האמת.
הוא נשאר עמה שנה ויום אחד ולמד ממנה כל מה שהיה לה ללמדו, וכאשר חלפו השנה ויום אחד יצא אל פתח המערה מוכן לחזור לביתו.
'גברתי האמת', אמר לה, 'לימדת אוךתי כה הרבה והייתי רוצה לעשות משהו למענך לפני שאעזוב. האם יש דבר שאת רוצה בו?'
חייכה אליו ואמרה: 'כאשר תספר לאנשים עלי אמור להם שאני צעירה ויפהפיה'.



סיפור

לורן אייסלי מספר את סיפורו של סופר השוחה בבית מלון על חוף הים ומחליט לקחת פסק זמן מעבודתו, בהליכה לאורך החוף. ממרחק מה הוא מבחין באדם, אשר נראה כרוקד על החוף. בסקרנותו הוא מחליט לברר את פשר הדבר. בעודו מתקרב אל הרוקד הוא רואה כי זהו צעיר וכי הוא אינו רוקד, כי אם משליך עצמים מהחוף אל תוך האוקיינוס.
הוא מתקרב אל האיש ומגלה, כי האיש מרים מהחול כוכבי ים, שאלפים מהם נותרו שם עם בוא השפל, ומשליך אותם חזרה אחד אחד, אל תוך האוקיינוס.
הסופר שואל את האדם, מדוע הוא לוקח על עצמו מטלה שכזו? והאיש משיב, כי אם הוא לא יעשה זאת, כוכבי הים ללא ספק ימותו.
בנקודה זאת לועג הסופר לאיש ומודיע לו, כי ישנם קילומטרים על קילומטרים של חוף ועשרות אלפי כוכבי ים, ושלא ייתכן כי הוא באמת מאמין, שמה שהוא עושה אכן ישנה במשהו.
האיש הצעיר עוצר לרגע וחושב על הטיעון. ואז הוא מרים כוכב ים נוסף מהחול ואומר לסופר בעודו משליך אותו חזרה לים..
זה משנה…לאחד הזה …



משל המערה

אפלטון מאבות הפילוסופיה סיפר באחד מספריו את המשל הבא: תאר לעצמל אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי-אדם והזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלא שה כל מה שיש. תאר לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר הכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה . מה אתה חושב שיקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל האור החזקמסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאת את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור אות המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את שמש בשמיים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים. שוכן המערה בר-המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים 'ממשיים'. אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.
מה שניסה אפלטון לתאר במשל המערה זו דרכו של הפילוסוף מהדימויים הלא-ברורים אל האידיאות הממשיות שנמצאות מאחורי תופעות הטבע. הוא גם חושב על סוקרטס, ש'שוכני המערה' הרגו אותו (בני אתונה הוציאו אותו להורג באשמת 'השחתת הנוער')
משום שהוא פגע בדימויים המקובלים עליהם ברצותו להראות להם את הדרך אל התובנה האמיתית. באופן כזה נהפך משל המערה לביטוי של אומץ לבו של הפילוסוף ושל אחריותו החינוכית אפלטון האמין שכל תופעות הטבע אינן אלא צללים כאלה, צללים שהוא כינה 'האידיאות'.

 

סיפור


ניה-צ'ואה שאל את ונג-ני: "האם אתה יודע מה מאחד את כל הדברים?,
ונג-ני אמר: "כיצד אני יכול לדעת זאת?"
ניה-צ'ואה: "האם אתה יודע שאינך יודע?"
כיצד אני יכול לדעת זאת?"
"אם כך, האם אי אפשר לדעת דבר?"
"כיצד אני יכול לדעת זאת? הנה אומר לך משהו. כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאני יודע, אינני למעשה לא יודע? כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאינני יודע, אינני למעשה יודע? הנה אנסה ואשאל אותך משהו. כשאדם ישן במקום רטוב, מותניו כואבות והוא ילקה בשיתוק. אך מה על צלופח? כשאדם שוכן על עץ, חיל ורעדה יאחזו בו. אך מה על קוף? איזה מן השלושה יודע את המקום הנכון לגור בו? אדם אוכל בשר פרה ובשר חזיר, צבי אוכל עשב, בשר הנחש ערב לחיכו של מרבה הרגליים, נך ועורב אוהבים את בשר העכבר. איזה מהם יודע את הטעם הנכון? קופים מזדווגים עם קופים, צבאים מתרועעים עם צבאים: דגים משתעשעים עם דגים. צאו צ'יאנג והגבירה לי נחשבו ליפות בנשים. אבל לו דג ראה אותן היה נס במרוצה. איזה מהם יודע מהו ביופי המוחלט? כך אני רואה את הדברים. העקרונות של חסד וחובה, של אמת ושקר, מבולבלים ומסובכים ללא תקנה. איך, איפוא, יכול אני לעשות אבחנות מעין אלו?"

סיפור זן קצר

שאל ג'ושו את נאנסן: "מהי הדרך?"
אמר נאנסן: "חיי יומיום – זוהי הדרך".
שאל ג'ושו: "אפשר ללמוד אותה?"
אמר נאנסן: "אם תנסה ללמוד, תתרחק ממנה".
שאל ג'ושו: "אם לא אלמד, איך אדע אם אמנם זוהי הדרך?"
אמר נאנסן: "אין הדרך ממין עולם התפישה, ואין היא ממין עולם העדר התפישה. הכרה הריהי אשליה, והעדר הכרה הרי זה חוסר משמעות. אם ברצונך להגיע לדרך האמת בלי ספק, קבע עצמך בתוך חופש כחופש השמיים. לא תכנהו טוב, ואף לא לא-טוב."
לששמע דברים האלה זכה ג'ושו בהארה.

 

סיפור קצר / היהלום וסוד החיים

הי'ה היה כייס. לא כייס רגיל היה, שכן מעולם לא נגע בזהב או בכסף, תדמיתו בעיני עצמו הביאה אותו לגנוב רק יהלומים. יום אחד הגיע הכייס לדלהי, והלך לשוק היהלומים – אותו שוק שהיה קיים משך מאות בשנים: שלקוחותיו בעיקריים היו אילי ההון. הסתובב הכייס בין החנויות, מתחזה ללקוח, עד שמצא את הקורבן: אדם שרכש יהלום יקר במיוחד, בשווי כ-50 אלף דולר. הלך בעקבותיו עד לתחנת הרכבת, ורכש כרטיס לאותו תא בו התעתד לנסוע הקורבן: הרכבת לכלכתה, מחלקה ראשונה, תא עם מיטה כפולה. סוחר היהלומים היה אדם פיקח. הוא כבר ראה את האיש הזה, שכנו לתא, בשוק היהלומים ובדוכן להזמנת כרטיסי הרכבת. חשדו התעורר . לכן, כאשר הלילה ירד, הלך להחליף את בגדיו בשירותים ונזהר מאוד לשמור את היהלום במקום בטוח.

משך אותו לילה לאחר שהסוחר נרדם, החל הכייס מחפש אחר היהלום.
הוא חיפש בתיקיו של הסוחר ובבגדיו, כולל באלה שבהם ישן. אפילו בשירותים חיפש, ולא מצא דבר. הבוקר עלה, הרכבת הגיעה לתחנת היעד, והשניים יצאו מהקרון. ניגש הכייס אל הסוחר, הציג את עצמו, ואמר, "אני כייס שלוקח רק יהלומים. מתחת לכבודי לגעת בזהב. אתמול ראיתי אותך רוכש את היהלום היקר ובמשך כל הלילה חיפשתי אחריו. אפילו בנעליים שלך ובתחתוניך חיפשתי, ולא מצאתי. ראיתי הרבה כסף, החזקתי בפנקס הצ'קים שלך ובשעון הזהב, ולא לקחתי דבר. האם אתה מוכן לומר לי איפה החזקת את היהלום?"
השיב הסוחר: "הרגשתי שאתה אדם פיקח, אבל גם אני ממולח מאוד. לכן, כשיצאת בלילה מהתא לכמה דקות, הכנסתי את היהלום לכיס המעיל שלך. ידעתי שבכיסיך לא תחפש, אלא רק בכיסי. הבוקר, כשהלכת לשירותים, שלפתי את היהלום מכיסך. הנה הוא!"

כאשר המורה ההודי, פפאג'י סיפר את הסיפור לתלמידיו הוא גם הוסיף: "הסיפור הזה בא לומר שאתם מחפשים תמיד במקומות אחרים. כל אחד מחזיק ביהלום, ועדיין אנחנו מחפשים בכיסים אחרים של אחרים. הולכים מאשרם לאשרם, מסטסאנג לסטסאנג, אך לעולם לא תשיגו את שאתם מחפשים, משום שהדבר נמצא בכיסכם אתם. אלוהים שמר את היהלום בכל לב. אם לא תחשבו , אם לא תעשו מאמץ, הוא יהיה בידיכם... בכל מקום אחר תמצאו עסק מסחרי, מורים ליוגה או לכל שיטה אחרת ואת היהלום שאני מדבר עליו אי אפשר למכור, אפשר רק לקבל אותו, בחינם, בן רגע

סיפור חסידי

חסידים מספרים כי פעם אחת שאלו את רב לוי יצחק מברדיטשוב איזוהי הדרך הנכונה - הצער או השמחה השיב: ישנם שני מיני צער ושני מיני שמחה. בשעה שאדם מיצר על האסון שפגע בו הוא קורס בפינה ומתייאש מעזרה , הרי זו התוגה הבלתי רצויה, שעליה נאמר: 'אין השכינה שורה מתוך עצבות'. המין השני הוא הצער הישר של האדם היודע מה שחסר לו. ואף השמחה כך. מי שחסר הוא במהותו ואינו מרגיש בחסרונו בתוך חדוותו הריקה ואינו דואג, הרי זה אוויל. אבל השמח שמחת אמת הריהו דומה למי שנשרף ביתו והוא חש לבנות בית חדש ולבו שש על כל אבן שמשקעים בבנין". מוסיף הרב אריה הנדלר: "שתי דרכים מוצגות בפני ר' לו יצחק, השמחה וצער. ברור שההתלבטות המופנת אל ר' לוי יצחק באה על רקע המהפך שחוללה החסידות בעבודת ה'. עד בואה של החסידות היה הצער חלק משמעותי בעבודת האדם. היסורים היו חלק מתהליך זיכוך וכפרה על חטאי האדם. והנה באה החסידות ואמרה שלא זו הדרך. יש לוותר על הסיגופים ולעבוד את ה' מתוך שמחה פנימית של הרמוניה.

תשובתו של ר' לוי יצחק, נעוצה היטב במשנת החסידות: אין דרך אחת העדיפה על פני רעותה. הפתרון מצוי דווקא בהתכללות ובשילוב המידות השונות. כשהצער בא בפני עצמו הרי שהוא יכול להרוס את האדם. וכשהשמחה באה בפני עצמה הרי היא אוווילית. יש צורך למתק את הצער בשמחה אשר נובעת מתוך צער. כך הופכת תחושת הצער על החסר למנוף לבנין אישי וציבורי.

הסיפור שאינו נגמר / קטע

..."ומה בנוגע לשלושת השערים ההם?" שאל אטריו
אנגיווק קם שילב ידיו על גבו והחל לצעוד אנה ואנה
"הראשון", הירצה, "ידוע בשם שער החידות הגדול.
השני הוא ראי קסמים. והשלישי הוא שער אין-מפתח..."
"משונה", קטע אטריו את דבריו. "עד כמה שיכולתי אני לראות, לא היה דבר מאחורי שער האבן ההוא פרט למישור ריק. היכן הם השערים האחרים?"
"שקט!" גער בו אנגיווק. "איך אוכל להבהיר את עצמי, אם לא תפסיק להפריע לי? זה מסובך מאוד: השער השני נמצא שם רק אחרי שעוברים את השער הראשון. והשלישי איננו שם עד שהשער השני מאחוריך. ואויולאלה איננה שם עד שעוברים את השער השלישי . פשוט איננה שם. אתה מבין?"
אטריו הינהן, אבל העדיף לשתוק פן ירגיז את הננס מחדש
"דרך הטלסקופ שלי ראית את הראשון, שער החידות הגדול. אות שני הספינקסים השער הזה תמיד פתוח. זה הרי מובן מאליו. אין בו דלתות לסגירה. אבל אפילו כך, אין איש יכול לעבור" – כאן הגביה אנגיווק אצבע זעירה – "אלא במיקרה שהספינקסים עוצמים את עיניהם. ואתה יודע למה? מבט של ספינקס שונה מן המבט של כל יצור אחר. אתה ואני וכל אחד אחר – עינינו קולטות משהו. אנו רואים את העולם. ספינקס איננו רואה דבר. במובן ידוע אפשר להגיד שהספינקס עיוור. אבל עיני הספינקס מקרינות משהו כלפי חוץ. ומהו זה שעיני הספינקס מקרינות? כל חידות העולם. לכן עיני הספינקס האלה מביטות תמיד זו בזו. כיוון שרק ספינקס יכול לעמוד במבטו של ספינקס אחר. ועכשיו תאר לעצמך, מה קורה למי שמרהיב עוז להיכנס לשטח הצטלבותם של המבטים הללו! הוא מתאבן בו במקום, ושוב לא יכול למוש ממקומו עד שיפתור את כל חידות העולם. אם תלך לשם, תמצא את שרידיהם של אותם עלובי נפש שעשו זאת".
"השאלה שעד היום לא מצא לה עוד איש למענה היא: מדוע דווקא נותנים הספינקסים להלך זה או אחר לעבור? ואין זאת כלל וכלל שהם מתירים מעבר לחכמים, האמיצים והטובים ומונעים אותו מטיפשים, ומגי לב ורשעים. לא מניה ולא מקצתיה! במו עיני ראיתי אותם מכניסים כסילים חסרי דעת ונוכלים בוגדניים. בעוד שאנשים הגונים, ישרים ונבונים נאלצים לעיתים לוותר אחרי המתנה לשווא".
"עכשיו נניח שהצלחת לעבור. אז – ורק אז – יהיה קיים בשבילך השער השני. שער הראי הקסום. כפי שאמרתי, לא אוכל לספר לך דבר עליו מניסיוני האישי, אלא רק ממה שאספתי מתיאורי תיירים ודיווחיהם. השער השני היה גם פתוח וגם סגור. נשמע שיגעון, מה? אולי מוטב להגיד, שאיננו סגור ואיננו פתוח. אם כי זה איננו מפחת מן השיגעון שבדבר. בקיצור, מדובר כאן בראי גדול או משהו דומה לזה, אם כי אין הוא עשוי זכוכית וגם לא מתכת. ממה הוא עשוי, לא יכול איש לאמור לי. בכל אופן, כשאתה עומד לפניו, אתה רואה את עצמך. אבל לא כמו שהיית רואה בראי רגיל. אינך רואה את בבואתך החיצונית: מה שאתה רואה הוא טבעך הפנימי כפי שהוא באמת. האני האמיתי שלך. אם אתה רוצה לעבור, אתה חייב - אם אפשר להתבטא כך – להיכנס אל תוך עצמך".
"טוב", אמר אטריו. "נראה לי שקל יותר לעבור בשער הראי הקסום מאשר בשער הראשון".
"טעות!" קרא אנגיווק. שוב החל להתרוצץ הלוך ושוב בהתרגשות גדולה. "טעות גדולה שעית ידידי! הכרתי תיירים, שחשבו עצמם נקיים לגמרי מדופי ודווקא הם ברחו בצווחות פלצות מן המפלצת שגיחכה לקראתם מן הראי. בכמה מהם היינו צריכים אפילו לטפל במשך שבועות אחדים, עד שהגיעו בכלל למצב שאיאפשר להם לצאת לדרך הבייתה".
"אני מבין. ומה בדבר השער השלישי?" שאל אטריו
"כאן מתחיל העניין להסתבך באמת! כי, אתה מבין, שער אין מפתח סגור. פשוט סגור. נקודה! אין שם לא ידית ולא גולה ולא חור מנעול. שום דבר! לפי התיאוריה שלי, מורכבת היחידה הזו, הסגורה הרמטית, מסלניום של פנטסיה. אתה יודע, אולי, שאין אפשרות להשמיד, לכופף אות להתיך סלניום פנטסטי. הוא עמיד לחלוטין בפני הרס".
"אם כך, אין בכלל אפשרות לעבור בשער?"
"לאט לאט לך, נערי! הרי נכנסו אנשים ודיברו עם אויולאלה, נכון? מכאן שאפשר לפתוח את הדלת".
"אבל איך?"
"הקשב. סלנים פנטסטי מגיב לרצוננו. רצוננו הוא שעושה אותו נוקשה ובלתי נענה. ככל שאדם משתוקק יותר להכנס. כן מתחזקת ומתבצרת הדלת בסגירתה. אבל אם מישהו מצליח לשכוח כל כוונה ולא לרצות כלום – לפניו נפתח השער מאליו".
אטריו השפיל מבט ואמר בלחש: "אם זה המצב – איך ייתכן שאצליח אי פעם לעבור? איך אוכל שלא לרצות לעבור?" אנגיווק הינהן ונאנח, נאנח והינהן.
"זה בדיוק מה שאני אומר: שער אין-מפתח הוא הבעייתי מכולם".

מתוך "הסיפור שאינו נגמר"

הסתת / סיפור קצר

היה היה סתת אבנים, חסר סיפוק מעצמו וממעמדו בחיים.
יום אחד, חלף על פני ביתו של סוחר עשיר, ומבעד לשער הפתוח ראה מולו רכוש רב ערך ואורחים חשובים. "איזה כוח השפעה עצום יש לסוחר הזה!" חשב הסתת. הוא מאוד קינא בו ורצה להיות כמוהו, כי אז לא יצטרך לחיות חיים סתמיים של סתת אבנים. להפתעתו הרבה, הפך לפתע להיות הסוחר, נהנה ממותרות וכוח השפעה רב יותר ממה שחלם, מעורר קנאה ומאוס על אנשים עשירים פחות.
אלא שבמהרה חלף במקום שר רם מעלה, נישא באפיריון, מלווה בפמליית משרתים, וחיילים המכים בגונג כולם, בלי קשר לאמידותם החומרית, נאלצו להשתחוות לפני התהלוכה. "כמה כוח לשר הזה!" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות שר רם מעלה!" ואז הפך להיות אותו שר, נישא לכל מקום באפיריונו המעוטר רקמה, מטיל מורא ושנוא על כול הסובבים, שנאלצו להשתחוות לפניו כאשר חלף לפניהם.
היה זה יום חם והשר חש מאוד לא נוח באפיריונו הלח. הוא הביט למעלה, אל השמש. היא זרחה בגאווה, בשמיים, לא מושפעת מנוכחותו. "כמה עוצמה יש לשמש הזאת!" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות שמש!" ואז הפך להיות השמש, זורח ברוב עוז על כולם, חורך את השדות תחתיו, מקולל בפי האיכרים והפועלים.
אלא שענן גדול ושחור, נע בינו לבין הארץ תחתיו, כך שאורו לא זרח יותר על פני האדמה. "כמה עוצמה יש לענן כזה!", חשב. "הלוואי ויכולתי להיות ענן!" ואז הפך להיות ענן, מציף את השדות והעמקים, מרעים קולו על כולם, אך במהרה חש כי כוח עצום הודף אותו לכל הכיוונים, והבין שזאת הרוח. "כמה עוצמה יש לה!" חשב, "הלוואי ויכולתי להיות הרוח!" ואז הפך לרוח, מעיף רעפים ומגגות הבתים, תולש עצים, שנוא ומטיל מורא על האנשים תחתיו.
אלא שעוצמתה האדירה של הרוח לא יכלה לאותה האבן שנחה באמצע הדרך. "כמה כוח יש לאבן!" חשב, "הלוואי ויכולתי להיות אבן!". ואז הפך לאבן, משמש ככלי מלחמה, חוסם נהרות, ובונה בתים. אך אז חש שמשהו מכה בו. ייתכן שיש למשהו יותר כוח מאבן? חשב, וראה את פטיש הסתת ניחת עליו ומפסל אותו כיד הדמיון הטובה. "כמה עוצמה יש לסתת הזה!" כך חשב, וליבו נמלאה משאלה: "הייתי רוצה לחזור ולהיות סתת!".

עיוורים

הייתה פעם עיר אחת שכל תושביה היו עיוורים. והנה יום אחד הגיע מלך לעיר וחנה עם צבאו מחוץ לעיר.
למלך הזה היה פיל מלחמה גדול. אנשי העיר השתוקקו לדעת איזה מין חיה הוא הפיל, כי מעולם לא הייתה אצלם חיה כזו.
יצאו כמה מתושבי העיר והגיעו למקום בו עמד הפיל, כי רצו להכיר את הפיל מקרוב, אך משום שהיו עיוורים הם נאלצו להסתפק במישוש הפיל.
וכך כל אחד מהם מישש את הפיל בחלק אחר של גופו.
כשחזרו האנשים לעירם, התאספו סביבם כל התושבים, כולם רצו לשמוע מהו הפיל ?
האיש שמישש את הפיל באוזן, אמר שהפיל הוא משהו רחב ורך כמו שטיח
האיש שמישש את החדק של הפיל, אמר שהפיל הוא מין צינור ענקי.
האיש שמישש את הפיל ברגלו, אמר שהפיל הו אמין עמוד גדול
האם גם אנו עם תפישתנו המוגבלת לעולם,אולי איננו יודעים הכל ?