"

 

החיים אינם נמדדים על פי מספר הפעמים שליבנו הספיק לפעום, אלא דווקא על פי מספר הפעימות שליבנו החסיר"

הגילוי של העצמי

"ואז קרה דבר לאמילי, דבר בעל משמעות רבה. היא הבינה לפתע מי היא. קיים הסבר קלוש מדוע הדבר לא אירע חמש שנים לפני כן, (הדבר התרחש בגיל 10, א.א) או חמש שנים לאחר מכן, ואין שום הסבר מדוע התרחש דווקא באותו יום מסוים אחרי הצהריים. היא שיחקה על חרטום הספינה, בפינה מאחורי כננת העוגן (שעליה תלתה מקרע כמקוש). ובהתעייפה ממשחקה שוטטה לה בירכתי הספינה, טווה מחשבות סתומות על דבורים ועל איזו פיה, כשלפתע הבזיק המוחה הרעיון שהיא 'היא'. היא קפאה במקומה, והחלה לסקור כל איבר בגופה שיכלה לראות. היא לא ראתה הרבה, אלא רק מראה מצומצם של שמלתה מלפנים, וידיה כשהרימה אותן כדי לבחון אותן. אך די היה לה בכך כדי לדמיין לעצמה במעורפל את הגוף הקטן, שלפתע הבינה כי הוא שייך לה.
היא פרצה בצחוק לעגני. 'טוב!' חשבה, דווקה 'את' , מכל האנשים, נפלת בפח! עכשיו לא תיחלצי, אם כי לא לזמן רב: יהיה עליך להיות ילדה, להתבגר, להזדקן, עד שתוכלי להיפטר מהתעלול המטורף הזה!'
בדיעה נחרצת להימנע מכל הפרעה בשעה כה חשובה, החלה לטפס על סולם החבלים לעבר המוט החביב עליה בראש התורן. אך כל אימת שהניעה רגל או יד בפעולה פשוטה זו, מילא אותה הדבר תדהמה, כשגילתה כי הם מצייתים לה בנכונות שכזו. זיכרונה אמר לה, כמובן, שהם עשו זאת מאז ומתמיד. אך קודם לכן לא הבינה עד כמה הדבר מפליא. לאחר שהתיישבה על המוט שלה, החלה לסקור את עור ידיה בתשומת לב רבה: שכן הוא היה שלה. היא הפשילה את מפתח שמלתה וחשפה את אחת מכתפיה. ולאחר שהציצה פנימה כדי לוודא שהיא נמשכת והולכת גם מתחת לשמלה, משכה את הכתף כלפי מעלה ונגעה בה בלחייה. מגע פניה והשקע החשוף והחמים של כתפה העביר גופה רטט, כאילו היתה זו לטיפה של חבר טוב. אך ככל שאימצה את מוחה, לא יכלה לקבוע האם התחושה נגרמה על ידי הלחי או הכתף, מי היה המלטף ומיהו הזוכה בלטיפה.
כעת היא השתכנעה לגמרי שהיא אמילי באס-תורנטון, והיא החלה לשקול בכובד ראש את ההשתמעויות הנובעות ממנה."


"אילו עמדתי בתחילת הזמן, וריבון העולמים היה אומר לי: "מרטין לותר קינג, באיזו תקופה אתה מבקש לחיות?" הייתי מבקש להתחיל את המסע שלי במצרים, או יותר נכון – הייתי יוצא לים סוף, עובר דרך המדבר ויוצא לעבר הארץ המובטחת. אבל לא הייתי נעצר שם: הייתי מגיע לשנת 1863, כדי לראות נשיא אמיץ ששמו אברהם לינקולן מגיע סוף סוף למסקנה שעליו לחתום על הצהרת האמנסיפציה ( = הצהרת שחרור העבדים שהוכרזה באמצע מלחמת האזרחים בארצות הברית). אבל גם שם לא הייתי נעצר: באופן מעט משונה, הייצי פונה לריבון העולמים ואומר לו: "אם תרשה לי לחיות רק מספר שנים במחצית השנייה של המאה העשרים, אהיה מאושר". איזו אמירה משונה, כי הרי העולם כלכך מבולגן כיום: האומה האמריקנית חולה: הצרות רווחות בארץ: בלבול בכל מקום, איזו אמירה משונה! אבל אני יודע – רק כאשר האפלה שולטת בחוץ, ניתן לראות את הכוכבים.ואני רואה את אלוהים פועל בתקופה זו במאה העשרים בצורה מדהימה.... משהו קורה בעולם!"
אפריל 1968, יומיים לפני הרצח

רבי נחמן מברסלב:

"החכמה הגדולה שבכל החכמות – לבלי
להיות חכם כלל, רק להיות תם וישר בפשטות"


החוזה מלובלין:

אוהב אני את הרשע, היודע שהוא רשע,
יותר מצדיק, היודע שהוא צדיק. והגרוע
מכל הוא הרשע הרואה עצמו צדיק, ואפילו
כשלוקחים אותו לגיהנום, הוא חושב שלוקחים
אותו לשם כדי שהוא יגאל משם את הנשמות
השרויות בגיהנום

 

אז מי בעצם עובד כאן?

זהו סיפור על ארבעה אנשים ששמותיהם כדלקמן:
כולם, כלאחד, משהו ואפאחד
עבודה דחופה הוטלה לביצוע על כולם
כולם היה בטוח שמישהו יבצע את העבודה
כלאחד יכול היה לבצעה אך אפאחד לא ביצע אותה
כיוון שזו הייתה העבודה של כולם
כולם חשבו שכלאחד יכול לעשותה
אך אפאחד לא הבחין שמישהו לא ביצע אותם
הסיפור נגמר בכך שכולם האשימו את מישהו
שאפאחד לא ביצע את מה שכלאחד יכול היה לעשות.

 

מורפיוס: "המטריקס בכל מקום. היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו, בחדר הזה ממש. אתה יכול לראות אותה כשאתה מסתכל מהחלון, או כשאתה מדליק את הטלוויזיה שלך. אתה יכול לחוש אותה כשאתה הולך לכנסייה, כשאתה הולך לעבודה, כשאתה משלם את המיסים שלך. היא העולם שמכסה אותך כדי לסמא אותך מפני האמת".
ניאו: "איזו אמת?".
מורפיוס: "שאתה עבד, ניאו..."


ישנם שני סוגי אנשים: האופטימי והפסימי:
הפסימי – רואה בכל הזדמנות – כשלון
האופטימי – רואה בכל כשלון – הזדמנות.

בני אדם מחולקים לשלושה סוגים: אלא שאי אפשר להזיז, אלא שאפשר להזיז, ואלה שמזיזים

(בנימין פרנקלין)

ישנם ארבעה סוגי אנשים:

זה שיודע אך אינו יודע שהוא יודע
הוא, ישן הער אותו
זה שאינו יודע אך אינו יודע שאינו יודע
הוא טפש, התרחק ממנו
זה שאינו יודע ויודע שאינו יודע
הוא ילד, למד אותו
זה שיודע ויודע שהוא יודע
הוא מלך, לך בעקבותיו

(פתגם סיני)

בקשה / פרדריך ניטשה

טיב אנשים מספר ידעתי,
אך מי עצמי, לכך לא הגעתי.
עיני אליי קרובה יותר מדי –
איני מה שרואות וראו עיני.
רוצה הייתי להיות לי לעוזר
לו ישבתי מעצמי רחוק יותר,
אם כי לא רחוק כאחד מאוייבי.
רחוק מדי יושב גם הקרוב שבאוהבי –
אך אמצע בינו וביני הן יש !
חודו לי, חודו, מה אבקש ?

 

שווה ציטוט

אימרה קרטס, הסופר היהודי הונגרי כתב בספרו "קדיש לילד שלא נולד", שבאושוויץ, בשוכבו על אלונקה, כשכבר אין בכוחו לעמוד על רגליו, עיניו אינן ניתקות מאיש, והאדם אשר אחראי על חלוקת הלחם, שהוא עצמו שלך אדם, עלול לאכול את מנת הלחם שלו. מנת הלחם, כותב קרטס, היא תקוותו לשרוד, ובלעדיה סיכוייו מפוקפקים ביותר.
אבל גם ברור לו, שהמנה הזו עשויה להכפיל את סיכויי הישרדותו של אותו מחלק, ומכאן ההגיון, שאותו אדם, כדי לחיות, יגזול מקרטס את מנת הלחם. והנה, האיש לפתע מדדה על רגליו, מתנודד ימינה ושמאלה, ומניח את הלחם על ביטנו של קרטס. על פרשה זו כותב קרטס, שאל אף שבפני האיש נפתחו סיכויים כפולים להישרדות הוא השליך מאחורי גבו את הסיכוי להיוותר בחיים, כי לו היה גוזל לחם לא שלו, לא היה לו עבור מה לחיות.




חברת הראווה / גי דבור

אין ספק שתקופתנו...מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני היישות. (...) מה שקדוש בעיניה אינו אלא האשליה, ואילו הטמא הוא האמת. או מוטב לומר – הקדוש מתעצם בעיניה ככל שמתמעטת האמת ומתרבה האשליה, עד כדי כך ששיא האשליה הוא בעיניה שיא הקדושה.


(לודוויג פויירבך, מבוא למהדורה השנייה של עיקרי הנצרות)

 

"צריך האדם לקרב את הגאולה בכל
יום: היינו לצאת בכל יום מהגלות
שלו ומשעבוד היצר הרע, להשליך
מעליו כל חלקי הרע. ולהשלים נפשו
בכל חלקי הטוב ולהדבקה ולקשרה
בשורש האמת. ובזה יצא לחירות

רבי אברהם יהושוע השל מאפטא, 'אוהב ישראל',
פולין המאה ה-19