בקור הדלאי למה בישראל 

מה בין צודק לטוב לב

יש לכם הזדמנויות רבות לבחור בין להיות טובי לב ובין להיות צודקים. יש לכם הזדמנויות להראות לאחרים את השגיאות שלהם, דברים שיכלו או שהיה עליהם להיעשות אחרת, דרכים שבהן הם יוכלו להשתפר. יש לכם הזדמנויות 'לתקן' אחרים, בארבע עיניים או בפרהסיה. כל המקרים הללו הם למעשה הזדמנויות לגרום לאחרים להרגיש רע, וגם אתם תרגישו רע תוך כדי כך. הסיבה שאנחנו מתפתים לקטול אחרים, לתקן אותם, להראות להם כמה אנחנו צודקים והם טועים היא שהאגו שלנו מאמין, בטעות שאנחנו צודקים, ולכן נרגיש יותר טוב.
אבל למעשה, אם תשימו לב כיצד אתם מרגישים אחרי שקטלתם מישהו אחר, תבחינו שאתם מרגישים עוד יותר רע מאשר קודם. לבכם, החלק החומל שבכם, יודע שאי אפשר להרגיש טוב יותר על חשבון מישהו אחר. למרבה המזל, ההיפך הוא הנכון: כאשר המטרה שלכם היא לתמוך באחרים, לגרום להם להרגיש טוב יותר, לחלוק איתם את שמחתם – גם אתם תיהנו מרגשותיהם החיוביים. בפעם הבאה שתהיה לכם הזדמנות לתקן מישהו אחר, גם אם העובדות שהוא השתמש בהם מוטעות, עימדו בפיתוי. במקום זה, שאלו את עצמכם 'מה אני רוצה מהשיחה הזאת?' מרבית הסיכויים, שמה שאתם רוצים הוא מגע שקט שבו כל הצדדים יצאו במצב רוח טוב. בכל פעם שאתם עומדים בפיתוי של 'להיות צודקים' במקום זאת בוחרים להיות נדיבים, תבחינו בלבבכם תחושת שלווה. לא מזמן שוחחתי עם אשתי על רעיון עסקי שעלה יפה. אני דיברתי על הרעיון 'שלי', ולקחתי את כל הקרדיט על ההצלחה של שנינו! כריס, בדרכה האוהבת, כמו תמיד, איפשרה לי ליהנות מהתהילה כולה. מאוחר יותר באותו היום נזכרתי שהרעיון היה בכלל שלה, ולא שלי. אופס! כשקראתי כדי להתנצל, היה לי ברור לחלוטין שמה שהיה חשוב בעיניה הוא האושר שלי ולא הצורך שלה לקבל קרדיט. היא אמריה שהיא שמחה בשמחתי ושכלל לא חשוב של מי היה הרעיון. (אתם רואים למה כל כך קל לאהוב אותה?) אל תחשבו שהאסטרטגיה הזאת פירושה להיות נעבך, או לא לעמוד על שלכם בדברים בדברים שאתם מאמינים בהם. אינני טוען שזה לא בסדר להיות צודק, רק שאם אתם מתעקשים להיוךת צודקים, עליכם לשלם את המחיר – השקט הפנימי שלכם. כדי להיות אדם מלא שלווה, צריך לבחור בנדיבות על פני צדק, במרבית הזמן. המקום הראשון להתחיל בכך הוא עם האדם הבא שתדברו איתו.

המיתוס – אנשים נעימים ורגועים אינם יכולים להגיע להישגים

אחת הסיבות העיקריות שכל כך רבים מאיתנו ממהרים, מפוחדים ותחרותיים, ווממשיכים לחיות את החיים כאילו הם מצב חירום, היא הפחד שלנו שאם נהיה יותר שלווים ואוהבים, נפסיק לפתע להגשים את שאיפתנו, אנחנו נהפוך לעצלנים ואדישים . אתם יכולים להירגע אם תבינו שההיפך הוא הנכון . חשיבה מלאה פחדים וחרדות גוזלת כמויות עצמות של אנרגיה וסוחטת את המוטיבציה והיצירתיות מחיינו. כאשר אנו פוחדים או חרדים, אתם משחקים למעשה את עצמכם ומונעים מעצמכם לממש את הפוטנציאל הגדול שלכם, שלא לדבר על הקנאה. כל הצלחה שאתם מגיעים אליה מושגת למרות הפחד, ולא בזכותו. התמזל מזלי , והקפתי את עצמי באנשים רגועים, שלווים ואוהבים . אחדים מהן אנשים בעלי שם, הורים אוהבים, כולם מלאים במה שהם עושים ומאמינים בכשרונותיהם.
למדתי שיעור חשוב! כאשר יש לכם מה שאתם רוצים (שקט נפשי). דעתכם מוסחת פחות בשל הצרכים שלכם. תאוותיכם ודאגותיכם לכן קל לכם יותר להתרכז. להתמקד. להשיג מטרותיכם ולוותר לאחרים.
 

מחשבות על כסף

הראייה של כסף כערך בפני עצמו, היא אחת מהפרדוקסים המביכים של החברה המודרנית. מקורה היא בתפיסה החומרנית של הטבע, מה שקרוי 'מוניזם חומרני' (ראיית העולם כבנוי אך ורק מחומר). על כך כותב הפילוסוף בן זמננו ג'אקוב נידלמן, בספרו:
'כסף ומשמעות החיים':
'בזמנים ומקומות אחרים, לא כולם רצו כסף מעל לכל דבר אחר ' אנשים חפצו בישועה, חופש, עוצמה, כוח פיזי, תענוג, פופולריות, הסברים, מזון, הרפתקאה, כיבוש, נחמה. אבל כאן ועתה, כסף – לא בהכרח אפילו הדברים שכסף יכול לקנות, אלא כסף – הוא מה שכולם רוצים. המימוש של אנרגיית המין האנושי מתרחש כעט באמצעות כסף... ולכן, אם משהו חפץ להבין את החיים, הוא חייב להבין כסף. בשלב זה של ההיסטוריה והתרבות.'

גם ברוב הדתות , יש גינוי ברור של רדיפת אחר השפע: ביהדות מוזכרים הביטויים: 'מרבה נכסים, מרבה דאגה' וגם 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. בנצרות ידוע המשל המפורסם של ישו בו:
בדמוקרטיה המודרנית הכסף מהווה סכנה בכך שיהפוך את האזרח לצרכן. (בסרט 'מועדון קרב', מזכיר השחקן בארד פיט לאדוארד נורטון ש'הוא, אינו המחשבות, הרגשות שלו, אלא הוא חשבון הבנק, והארנק', וכך משתלטת תודעת 'תרבות הצריכה', על האנושות, והיא מציבה סולם ערכים, שבו האדם נמדד על פי רכושו, ולא על פי מעשיו או רעיונותיו.
בספרם רק המכר, 'כספך או חייך', ג'ו דומינגז וויקי רובין מספרים לנו ש: "כסף...הוא משהו, שחסר לכולנו פעמים רבות מידי, שאנו נאבקים כדי להשיגו, שבו אנו תולים את תקוותנו לכוח, שמחה, ביטחון, מידת המקובלות בחברה, הצלחה, הגשמה, הישגיות והערך העצמי שלנו". אבל נראה ששכחנו את הדבר האמיתי: שרק הזיוף מועמד למכירה: את הדבר האמיתי חייבים להשיג על ידי השקעה של עצמנו בקשרים אוהבים ודואגים. בלהיות חברים ושכנים טובים. לחיות לפי עקרונות מוסריים בדרכים שתורמות לקהילה.
אבל מומחי השיווק מלעיטים אותנו במסר אחר. הם לעולם לא ימכרו: 'קולה' אלא את: 'טעם החיים', הם לא מוכרים מכונית אלא אהבה, חופש ומקובלות: ('יש מכבי יש חברים')

בשנים האחרונות אנו ערים לגדילת כוחם של התאגידים הרב לאומיים. נוצר מצב מזעזע שבו 51 מתוך 100 הכלכלות הגדולות בעולם אינן מדינות אלא תאגידים. במצב שכזה לתאגידים יש כוח רב, מה שמעניין אותם הוא רק הרווח הכלכלי. חברות הדלק תוקעות את הדיון בנושא האקלים, אינטל מקבלת מענקים של מיליארדים מהמדינה, ומקדונלדס מעסיקה עובדים בשכר זעום., בעוד שהיא עושה מיליארדים על גבם.
אם נחשוב על זה לרגע, כסף הוא לא יותר מאשר חתיכת נייר משובח , מספר במחשב הבנק. לכסף אין ערך מלבד ההסכמה המשותפת. כסף הוא מוסכמה חברתית, הוא טוב כל עוד כולם מאמינים בו. ואת הכסף גם ניתן לנצל רעה. הידעתם שנכסיהם של 447 האנשים העשירים בעולם שווים להכנסה השנתית של, 2.5 מיליארד אנשים – שזה 41% מהאנושות! חלק מזה הוא תוצאה של רמאות ומניפולציה בחסות החוק: בכל יום מהמרים בשווקי העולם בסכום של : 1.3 טריליון דולר, ועל פי הבנק העולמי 95%, מפעילות זו היא אך ורק ספקולציות. מדובר פשוט בהימור מושכל על הפרשים בין שערי מטבעות. אז מיליארדר כמו ג'ורג' סורום, שמבצע עסקאות ומרוויח מיליונים, זה לא בגלל שהוא יצר משהו בעל ערך . אותו דבר גם עם הבנקים שכאילו 'מייצרים' כסף בכך שם יצרו מערכת של הלוואות וחובות.
הפתרון של חלק מהאנשים הוא מעבר ל'כסף ירוק', שיהיה מוכר לכל מי שיסכים לרעיון. זה יהיה מטבע מקומי שיהיה מוסכם על חברי הקהילה. ובכך הם יתנתקו מההשפעה של הכלכלה העולמית על שלל מגרעותיה. זה יחזק את הקהילה, ויחליש את הכוח הפוליטי, הכלכלי של ממשלות, תאגידים, וספקולנטים.
אנשים בכל העולם יוצרים מה שקרוי: 'קהילת מחרוזת', בו אנשים יבצעו סחר חליפין (עסקת בארטר), וישתמשו במטבע מקומי. באנגליה יש כבר 400, קהילות כאלו. ובארץ התחילו עם זה בקריית טבעון.

דיוקנו של אדם אשר חיסל את כל אזורי המשגה שלו

נדמה כי אדם הנעדר כל התנהגות המעידה על אזורי משגה הוא יצור דניוני, אך החירות מכל התנהגות הרסנית אינה תפיסה בלתי מציאותית, היא בגדר של אפשרות אמיתית.
אנשים מסוג אלו שונים מן האדם הממוצע, הם נראים כמו כל אחד אחר אך ההתייחסות שלהם לכל רגע ורגע הינה באורח יצירתי. בראש ובראשונה, תראה אנשים האוהבים כל דבר הקשור בחיים – אנשים המרגישים בנוח בעשיית כל דבר שהוא, שאינם מבזבזים זמן על תלונות סרק, הם רוצים להפיק מן החיים את המיטב. הם לא ימהרו לתפוס מחבוא כשמתחיל לרדת גשם.
בפקק הם עומדים שלוים, וגם כשהם לבד עם עצמם.
הם משוחררים מרגשות אשם, על דבר מה שעשו בעבר. הם יודו בטעות שעשו אך הם מעדיפים ללמוד מן העבר במקום להתייסר עליו. הם לא יעירו לזולת ויגרמו לו לרגשות אשם, הם מקבלים את החולשות האנושיות כשם שפרח מקבל את הגשם.
תנסה להטיח בהם רגשות אשם, וגערות הם לא יכעסו עליך, הם פשוט יתעלמו ממך, וישנו את נושא השיחה.
אנשים המשוחררים מאזורי המשגה אף אינם דואגים, מצבים המרתיחים את דמם של אחרים אינם משפיעים עליהם, הם מתעקשים להיות חופשיים מן הסבל הכרוך בדאגה.
הם חיים עכשיו, לא בעבר ולא בעתיד. הבלתי ידוע אינו מאיים עליהם, ההיפך הוא מהווה עבורם מקור להרפתקאה לגילוי ומסתורין. הם אינם יושבים בחיבוק ידיים בצפייה לאירוע, אצלם הרגעים בין המאורעות מלאי חיים. הם מבינים את האיוולת שבציפייה להנאה, הם כמו החיה והילד, עסוקים בחטיפת הסיפוק המיידי.
הם חרדים לעצמאותם, הם אינם מעדיפים שום יחסי תלות במערכות יחסים. והם מעודדים רחש של כבוד הדדי לזכותו של כל אחד להחליט בעצמו. הם מוקירים את חווית הפרטיות. לא תמצא אותם מעורבים בהרבה מערכות של יחסי אהבה, הם בררנים אך, אם הם כבר אוהבים זה יהיה בצורה עמוקה ורגישה.
תגלה אצלם היעדר מפתיע של חיפוש אחר האושר, הם מסוגלים לתפקד גם ללא אישור ושבחים מן הסביבה, הם אינם מחפשים כבוד ותהילה. הם משוחררים מדעות קדומות, ואינם מסתכלים על בני אדם דרך סטריאוטיפים. הם כמעט בוטים בכנותם, ללא צורך להתחשב בדעה הכללית הרווחת.
אם תתבונן בבני אדם אלה, תבחין שהם חסרי כפייה חברתית:
הם אינם מרדנים אך, הם יודעים היטב לבחור את בחירותיהם.
גם בניגוד למוסכמות. הם יודעים לצחוק גם ברגעים הרציניים שבחיים. הם מקבלים את עצמם ללא תלונות, גם את מראם. הם אינם מסתתרים מאחורי דברים מלאכותיים. הם אינם יודעים להיעלב מדבר מה אנושי.
הם מעריכים את הטבע במקוריותו, את ההרים השמש ואת התולעת שזה עתה בקעה מהביצה.
שקיעה כל פעם מרגשת אותם מחדש בלי כל רגש ציני.
הם אינם שמים לב למחשבותיהם ורכילותם של אחרים, הם עסוקים מדי בהתפעלותם מן העושר העצום שהחיים פורסים לפניהם. אין הם נלחמים מלחמות סרק, והם מצטרפים לתנועות שונות שלא על מנת לרומם את עצמם, ורק אם המאבק עתיד לחולל שינוי. הם אנשי המעשה. הם גם יודעים לעזור, והם יעסקו בעבודה שתביא פחות סבל ויותר הנאה לחיים.
הם אינם מאשימים אחרים אלא לוקחים אחריות מלאה על חייהם. אין הם רואים את העולם בשחור ולבן, הם מכירים בכך שיש הרבה גווני ביניים.
חוסר סדר לא יביא להם בהחרך התקף חרדה. לא הסדר מעניין אותם אלא היצירתיות.
אין הם יודעים את טעמו של השעמום, הם יודעים לפעול בכל מצב וליצור לעצמם עניין.
אילו היו הופכים להיות משותקים, או אסירים אזי מוחם היה ממשיך לרקוח תוכניות, דמיונות ויצירתיות.
סקרנותם גובלת בתוקפנות, לעולם אין הם יודעים שובע בטועמם את סודות היקום. לא ההצלחה מעניינת אותם, אלא התועלת שהם מפיקים מן העשייה. ולא תהיה להם שום בעיה לעזוב משהו חסר תועלת מבלי רגשות אשם. הם שוחרי אמת במובן של לימוד. הם מדברים עם ספר, אז הם ירצו לדעת הכל על המקצוע שלו. הם מדברים עם ילדים בגובה העיניים בידיעה תמידית שהם תמיד יכולים ללמוד משהו. הם לא יודעים להתנהג בסנוביות או בעליונות. כל אירוע מהווה עבורם כר נוח ללמידה של משהו חדש. אין הם ממתינים למידע חדש, הם פשוט רודפים אחריו. אין הם חוששים להיכשל כיוון שהערכתם העצמית נובעת מתוכם. יש בהם פתיחות לנסות דברים חדשים, לעיתים אף להשטתות. ולעולם לא יחששו שמא יהא עליהם להצדיק את עצמם. הם אינם בוחרים בכעס, ומקבלים את העולם כפי שהוא. אין להם יותר מדי ציפיות כך שכל מצב רק יכול לשפר את הרגשתם. הם אינם מנסים לשכנע משהו להיות כמותם. הם פשוט יאמרו: "זה בסדר: אנחנו פשוט שונים. איננו חייבים להסכים".
ערכיהם אינם מקומיים, והם רואים את עצמם כשייכים למין האנושי, הם פוסעים מעבר לגבולות שהאדם קבע. אין להם גיבורים או אלילים. הם רואים בכל בני האדם יצורים אנושיים, ואינם מייחסים לאיש יותר חשיבות מכפי שהם מייחסים לעצמם.
הסיפור הבא מסכם את הכל:
"אין דבר בעולם ההופך את האושר לפחות ניתן להשגה מאשר הניסיון למצוא אותו. ההיסטוריון וויל דוראנט תיאר כיצד חיפש את האושר במסעות ומצא עייפות: אחר כך חיפש את האושר בידע ומצא אכזבה בלבד. חיפש בעושר ומצא חוסר הרמוניה ודאגות. הוא חיפש את האושר בכתיבתו וזו רק ייגעה אותו. יום אחד ראה אשה יושבת ומחכה בתוך מכונית קטנטונת ובזרותיה ילד ישן. איש ירד מרכבת, ניגש אליהם, נישק בעדינות את האשה ואחר כך את התינוק. הוא עשה זאת ברוב רוך כדי לא להעירו. המשפחה נסעה לה והשאירה את דיוראנט בהארה מדהימה לגבי טבעו של האושר. הוא נרגע וגילה כי 'כל פעולה נורמלית של החיים טומנת בחובה הנאה כלשהי'.

ערוך מתוך: 'איזורי המשגה שלך". ווין וו. דייר

 

דת העבודה/ יאיר בן משה

לפי הפילוסוף הבריטי ראסל, המקור של הוורקוליזם הוא בקונספירציה של בעלי ההון והקרקעות, שמטרתה לתת לצמיתים תחושה של גאווה על תנאי חייהם הבלתי נסבלים.
יש הטוענים שהשתלטותה של דת העבודה על מערכות חיינו בארץ מקורה בהתנכרות ליהודי הדתי הגלותי ולמורשתו. אבות האומה המתחדשת, אנשי העלייה השנייה, מתוך רצון להתבדל מהוריהם, קידשו את דת העבודה, כתחליף לדת העתיקה אותה נטשו
כך או כך בלבבות רבים בארצנו נוצקה התפיסה שלעבוד זה טוב. כפי שביאליק שורר, "למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה".
ואכן בראשית ימינו בארץ, עצם קיומנו תלוי היה ביצירת משאבים ובעמל הנדרש להקמתם. וגם כאן כמו בכל יחידת עילית שחייליה נדרשים לצעוד ארבעים ק"מ, בחום ובשרב, הפיצוי הוא "גאוות יחידה", או גאוות העמל במקרה שלפנינו
אנשי איכות הסביבה, אשר מודעים כיום לשגיאות שנוצרו באותה תנופת יצירה, תנופה שסברה שיש לשנות את פני הארץ ולהפוך עקב למישור ונחל יפה לצינור וממטרה, חשוב שידעו ויבינו, שתופעות אלו הם רק הסימפטומים, הם רק תוצאות הלוואי של המחלה העיקרית, "דת העבודה".
בעבר, מגבלת אושרו של האדם הייתה בעיקרה חומרית, משמע בית, לבוש, מזו, וכדומה. אך היום המגבלה העיקרית של העולם המערבי היא התחרותיות. והמלחמתיות, הגאווה והיצר. וחוסר הזמן הפנוי. ומקור מרבית צרות אלו הוא אותה דת וטקסיה שכה רים סוגדים לאליליה – ובראשם הממון.
הדת היא העבודה, והממון, הפך להיות המשיח, לא תנאי החיים הסבירים, לא המשפחה וחדוות היחד, לא השלווה והשקט. אלא העבודה והממון. בשם אלו אנשים מזניחים את משפחתם, ילדיהם, עקרונותיהם ושמחת החיים התמימה, כדי לאגור עוד ועוד כסף. ומאחר והכסף נוצר ונאגר, קמו עוד תעשיות שמטרתן לאפשר לאדם לממש את כספו, כך שיווצר לו מניע לשוב ולעבוד.
הממון עצמו אינו המטרה, הוא הראייה לכך שהאדם "עבד קשה". ואכן במרבית הראיונות עם המיליונרים השונים, שחקני קולנוע, זמרים, אלילי ספורט או כלכלה. מדגישים המרואיינים באוזני הציבור הצמא ומסבירים, שכספם הרב אינו תולדה של מזל עיוור, אלא פועל יוצא של, "עבודה קשה".
תוצאותיה הנוראיות של דת העבודה, ומלאכיה הממון והצריכה, מכים בנו מכל עבר, הצרכנות המופרזת, התחרותיות, אזילת המשאבים והרס הסביבה, הזיהום והמלחמתיות, הפרסומות ורדידות התקשורת, הפשיעה והניכור החברתי ועוד ועוד..
הדרך לשנות כל זאת היא ע"י כך שנזכור ונשנן: עבודה, ממון וצריכה אינן מטרות. הם רע הכרחי. וככזה מתאים "לשימוש חיצוני בלבד" ויש לקחת אות רק בכמויות קטנות, ולהיזהר "לא להכניס לריאות". אין צורך "ביצירת שלוש מאות אלף מקומות עבודה". כל שנדרש הוא פשוט להפחית את שעות עבודה השבועיות ואז ההכנסה תתפזר על כולנו. יש לשוב ולשנן את הבסיס "לעבודה", כפי שמופיע בתנ"ך. שם העבודה מוגדרת כקללה, כעונש על מי שחמד את האסור, שנאמר, "בזיעת אפיך תאכל לחם". שהוא היפוכו של גן עדן
אך גם בעולמנו שלנו זה, הרי הייתה שמחה גם פעם, היו חיים יפים ואהבות לפני דור, ולכן חשוב לדעת ולהפנים, שכדי לחיות ברמת החיים של לפני 25 שנה, די אם נעבוד כשעתיים שלוש ביום. ואז יהיה בידנו פנאי לשחק עם הילדים, ולהחליף ספר בספרייה, לצאת לטייל ולבקר חברים, להקשיב להמיית היונים וציוץ וציפורים. אלו הדברים הנפלאים ולא הפלאפון והקולנוע הביתי עם 11 רמקולים ומסך של 48 אינט'ש.
על כן מי שחרד לאזילת המשאבים, מי שירא "מחוצה ישראל", כואב את צחנת הקישון, ורעל הירקון. ומי שמפלס הכנרת מדאיגו, גריפת הקרקע וזיהום מקורות המים. ומי שאפקט החממה, האוזון, וסבל העולם השלישי, ותמותת תינוקות והמגיפות מטרידו. יידע שהמפתח לפתרון הכאב והצער הוא אחד וברור, לסלק מתוכנו את דת העבודה. את אלילי הצריכה המופרזת והממון כדגל. לבטל את מכסי המגן וההיטלים המונעים חלוקת העושר, ולסלק את גאוות העמל ופולחן הכוח הכלכלי..
עלינו לראות בקטן, ביפה, בטבעי, במענה לצרכי האדם הפשוט את העיקר. ובכלכלה כמו באקולוגיה, הנסיון לפעול נגד הטבע הסביבתי, או נגד טבע האדם, הוא החטא הבסיסי. לא הנמלה היא הסמל, הצרצר הוא הערך.

בידור עד מוות / ניל פוסטמן

ציפינו ל-1984, משבאה השנה והתבדתה הנבואה, אמריקנים דואגים שרו לעצמם מזמור הלל. שורשיה של הדמוקרטיה הליברלית לא הכזיבו. אותנו לא פקדו סיוטים אורווליאניים.
אך שכחנו כי לצד חזונו הקודר של אורוול היה חזון נוסף – ותיק יותר, מוכר פחות, אך מצמרר במידה שווה: 'עולם חדש, מופלא' של אלדוס הקסלי. בניגוד לסברה הרווחת, אפילו בין משכילים, נבואותיהם של הקסלי ואורוול היו שונות זו מזו.
אורוול התריע מפני דיכוי כפוי מבחוץ, אשר הוא שיכריע אותנו. אולם בחזונו של הקסלי לא נדרש אח גדול שישלול מן האנשים את עצמאותם, את בגרותם ואת ההיסטוריה שלהם. להשקפתו, אנשים בסופו של דבר יאהבו את דיכויים, יסגדו לטכנולוגיות המקפחות את יכולותיהם לחשוב.
מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים. מה שהפחיד את הקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו. אורוול פחד מאלה שימנעו מאתנו מידע. הקסלי פחד מאלה שירעיפו עלינו מידע כה רב עד שנצתמצם לכלל פסיביות ואוגואיזם. אורוול פחד שהאמת תוסתר מאתנו. הקסלי שהאמת פחד שהאמת תטבע בים של זוטות. אורוול פחד שמא ניהפך לבני תרבות שבויה. אקסלי פחד שמא נהפוך לבני תרבות טרויוויאלית, העסוקה בשווה ערך כלשהו לרגשנות זולה. כפי שציין הקסלי ב'ביקור חוזר בעולם חדש, מופלא' מגיני זכויות האזרח והרציונליסטים העומדים תמיד על המשמר מפני הרודנות 'לא הביאו בחשבון את הדחף הכמעט אין סופי להסחות דעת'. ב'1984' הוסיף הקסלי, השליטה באנשים מתבצעת בדרך של גרימת כאב. ב'עולם חדש, מופלא' הם נשלטים בדרך של גרימת עונג. בקצרה, אורוול פחד מפני מה שאנו שונאים. הקסלי פחד מפני מה שאנו אוהבים. הספר שלי דן באפשרות שמא הקסלי, ולא אורוול , הוא שצדק.

חברת הראווה / גי דבור

אין ספק שתקופתנו...מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני היישות. (...) מה שקדוש בעיניה אינו אלא האשליה, ואילו הטמא הוא האמת. או מוטב לומר – הקדוש מתעצם בעיניה ככל שמתמעטת האמת ומתרבה האשליה, עד כדי כך ששיא האשליה הוא בעיניה שיא הקדושה. (לודוויג פויירבך, מבוא למהדורה השנייה של עיקרי הנצרות)

הפרעות מצב הרוח / קאלה לאסן

תארו לעצמכם שאתם חלק ממשפחה פוסט-מודרנית טיפוסית, המתגוררת בבית טיפוסי, בשכונה טיפוסית. אתם עמוסים מדי ועובדים קשה מדי. אתם אוכלים הרבה אוכל מוכן, הילדים שלכם מייללים בתביעה לקבל נעלי נייקי, והטלוויזיה דולקת בביתכם חמש שעות ביום. יום אחד אתם פתאום מבינים שכמשפחה, אתם כישלון. אתם לא ממש משפחה, אלא חמישה זרים החולקים ביניהם חשמל ומים.
ואז אתם מחליטים, כחלק מניסיון התרעננות, לצאת למסע קמפינג, חוויה של שירותים מאחורי שיח, וגריל פתוח לצליית נקניקיות. בלי טלפונים, פקסים ומישמר המפרץ. בהעדר הסחות דעת אלקטרוניות, תהיה לכם הזדמנות להכיר זה את זה מחדש.
אבל אחרי שעות ספורות בלבד בחיק הטבע, מתברר שאתם פשוט לא יודעים איך לעשות זאת . באותם המידה יכולתם להיות משוגרים לחלל החיצון. הילדים מגלים פתאום תסמיני גמילה מן הטלוויזיה. בת השבע אינה מסוגלת להשלים משפט או להתמקד ביותר משלושה ביסים מתוך קופסת השעועית המשומרת שלה. בן הארבע עשרה מסיים את ארוחתו בשתיקה וחוזר לאוהל. שם הוא מחפש כתבי עת, וכשאינו מוצא, הוא מתבטל ללא תכלית.
חושיהם של הילדים כל כך התנוונו כתוצאה מחוסר שימוש. עד שהם אינם מסוגלים לגעת, לטעום, להריח או לראות שהם נמצאים במקום כל כך מקסים. מה שעוברים הילדים דומה לשלבים שעובר אדם אבל. כאילו הם מסתגלים לאובדן. ואכן, זה בדיוק מה שקורה להם: הם אבדו את עצמם. זהו אותו עצמי שמפסיק לתפקד ברגע שמנתקים אותו מזרם המידע העירוני.
המשפחה שלכם, כמו מרבית השבטים הפוסט-מודרניים, מוצאת את עצמה נתונה לחסדי הגורל, בתקופה חשובה מבחינה היסטורית. שתי המאות האחרונות הותירו חותם של שינוי רדיקלי באורח החיים האנושי. עברנו מחיים בעולם הטבעי, לחיים בעולם מיוצר. במשך שני מיליוני שנה, הטבע הוא שעיצב את האישיות והתרבות שלנו. הדורות שחיים כיום – שאינם מסוגלים לזהות פטרייה ראויה למאכל ביער, או להבעיר מדורה מבלי להשתמש בגפרורים – הם הדורות הראשונים שחייהם מעוצבים כמעט לחלוטין על ידי סביבתה של תקשורת ההמונים האלקטרונית.
אם תסכמו את כל ההפרעות הפסיכולוגיות שעליהן מתלוננים האמריקנים, יצטייר בפניכם דיוקן של אומה המורכבת כולה ממטורללים. עשרה מיליון איש סובלים מהפרעות עונתיות, ארבע עשר מיליון הם אלכוהוליסטים. חמישה עשר מיליון הם דיכאוניים. שלושה מיליון סובלים מהתקפי חרדה. לעשרה מיליון איש יש אישיות גבולית. שנים עשר מיליון סובלים מ'רגליים עצבניות'. חמישה מיליון הם בעלי התנהגות טורדנית כפייתית. שני מיליון הם 'מאניים דיפרסיביים'. עשרה מיליון איש מכורים לסקס. אחרי שתוסיפו לאלה גם את מי שסובלים מתופעות כמו 'מחלת היאפים', עייפות כרונית, ורגישות יתר לתרופות ותקחו בחשבון חפיפה שחלק מאוכלוסייה סובל מיותר מתסמונת אחת – המסקנות יהיו ש '77 אחוזים מהאוכלוסיייה הבוגרת נמצאים במצב נפשי לא טוב'. ואחרי שעוד שתיים שלוש הפרעות יוגדרו ואפשר יהיה לאבחן אותן, יהיה ניתן לקבוע: 'כולם במדינה הזאת משוגעים עם קבלות'.
אכן המוני אנשים מרגישים מדוכאים ואינם יודעים מדוע. משהו סוחט מהם את האנרגיות שלהם, מבלבל את מוחם – ואין להם מושג מדוע. עובדה: שיעורי התפשטות הדיכאון בכל העולם ובכל קבוצת גיל עולים בהתמדה מאז שנות הארבעים. שיעורי התאבדות, ההפרעה החד קוטבית, וההפרעה הדו קוטבית והאלכוהוליזם – כולם מטפסים מעלה בצורה משמעותית. די בתצפית פשוטה כדי להבחין במגמה. האם רק אני, או ההורים כולם, שוקלים כעת את היתרונות שבמתן ריטלין? הילדים שלנו היפראקטיביים, חסרי ריכוז, חסרי מנוחה. אמא ואבא לא ממש מצליחים יותר מהילדים. הם כועסים בקלות, תשומת הלב שלהם נודדת. מדוע זה קורה? כמה חוקרים מאשימים את זיהום הסביבה, אחרים מצביעים על גורמים תרבותיים וכלכליים שמעצימים את הלחץ שאנו חווים בחיי היום יום.
ברומן של סול בלו, 'מתנת המבולדט'. המספר תוהה כיצד מסוגלים האמריקנים לטעון ללא בושה שהם 'סובלים', כשבהשוואה לשאר העולם הם מבורכים להפליא. התשובה שלו היא שבעוד שרוב בני האדם נוטים לקשר סבל עם מניעה ומחסור, יש גם סבל מסוג אחר לגמרי, שמקורו בשפע. למרבית האמריקנים יש כל מה שהם היו יכולים לרצות, ועדיים הם חושבים שאין להם די. כשהכל נמצא בהישג יד, שום דבר אינו בלתי ניתן להשגה, וכששום דבר אינו בלתי ניתן להשגה, דבר אינו מספק. ללא סיפוק החיים שלנו נעשים שטחיים וחסרי משמעות. בתקופה זאת אנו מקדשים את הערך של יותר, על מנת לפצות על חיים שנראים לנו, איכשהו, כאילו יש בהם פחות. האם זוהי קללת השפע? התפוצצות הדימויים, עומס היתר של המידע, הזימזום הבלתי פוסק של ערוצי התקשורת – אני מוכן להמר על כך. תראו איך אנו נרגעים – מגיעים הבייתה אחרי העבודה, מותשים, אנחנו מדליקים את הטלוויזיה – מתוך רפלקס, ואנחנו יושבים שם פאסיביים, שעה אחרי שעה ולא זזים אלא כדי לאכול. אנחנו קולטים אבל לא משדרים. דימויים זורמים אל מוחנו ומאחידים את הפרספקטיבה, הידע הטעמים והתשוקות שלנו. אנחנו צופים בתוכניות טבע, במקום לצאת ולתור אותו בעצמנו. אנחנו צוחקים מבדיחות של קומדיות, אבל לא מבדיחותיהם של בני זוגנו. אנחנו מבלים יותר ערבים בצפייה בסרטי סקס בווידאו, מאשר בעשיית אהבה בעצמנו. אנחנו חלק מהניסוי הגדול ביותר שנעשה על המין האנושי. (מתוך: 'שיבוש תרבות')

 

מכתב פרידה לחברים / גבריאל גרסייה מרקס

 ' אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני בובת סמרטוטים והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.

ייתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר. הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט, חולם יותר. אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים שישים שניות של אור. הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו. הייתי מתעורר בזמן שאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם ומבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילדי הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף. לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה.

כל כך הרבה דברים למדתי ממכם. האנשים... למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.

למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה אל הזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד ממכם, אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה, ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

 אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר, "אני אוהב אותך" מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכך. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן, היום יכולה להיות הפעם האחרונה, שתראה את אהוביך, בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום. כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה, והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באוזנם עד כמה אתה זקוק להם, תאהב ותתייחס טוב אליהם, תקדיש זמן להגיד להן, 'אני מצטער', 'תסלח לי', 'בבקשה', 'תודה,' וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר.

אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות. בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם. תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך."